צ'רלי ומפעל השוקולד של טים ברטון, מתוך תסריט מאת ג'ון אוגוסט, על פי ספרו של רואלד דאל, הותיר אותי מטומטמת לחלוטין. נכון, הסרט הזה מעולם לא נועד לסרט קולנועיות גס, חסר ילדים, כמוני. ובכל זאת, אני תוהה אם אפילו ילדים יגיבו למוזרויות הסגנוניות חסרות ההומור וחסר הקסם של מר ברטון וכוכבו, ג'וני דפ, כווילי וונקה, הבעלים של מפעל השוקולד הגדול והמסתורי בעולם. ברגע שמר דפ הופיע לראשונה על המסך, בסמיכות לחמישה ילדים שזכו בתחרות עולמית לביקור במפעל השוקולד של ווילי, תהיתי אם הוא מתכוון לבצע פרודיה ממושכת על מייקל ג'קסון ב לעולם לא. אך מר דפ המשיך להחליף הילוך לעתים קרובות כל כך, עד שאופיו מעולם לא התגלגל למשהו קוהרנטי מבחינה פסיכולוגית.
מעולם לא ראיתי את הגרסה הקולנועית הראשונה לספר דאהל, ווילי וונקה ומפעל השוקולד של מל סטיוארט (1971) עם ג'ין ווילדר בתפקיד ווילי וונקה, אבל אני חושד שהשיגעונות הילדותית של מר וילדר התאימה יותר למותג הדחליאן המאומץ. גחמני מווירטואוזיותו הקשה של מר דפ. אני מודע לכך שהתעוררה לאחרונה התעניינות בכתביו של דאהל לילדים, אז יצאתי ורכשתי את המהדורה החדשה של ספר בורזוי בהוצאת אלפרד א. קנופף, שמציגה את מה שמתואר על השער כשתי קלאסיקות מאת רואלד דאל, צ'רלי. ומפעל השוקולד וצ'רלי ומעלית הזכוכית הגדולה.
על הגב איור של קוונטין בלייק עם ההודעה הבאה: מר ווילי וונקה, הגאון להכנת ממתקים שאיש לא ראה בעשר השנים האחרונות, שלחתי היום את ההודעה הבאה: אני ווילי וונקה החלטתי לאפשר חמש ילדים - רק חמש, שימו לב, ולא יותר - לבקר במפעל שלי השנה. חמשת המזל האלה תוצג על ידי באופן אישי, והם יורשו לראות את כל הסודות והקסם של המפעל שלי. ואז, בסוף הסיור, כמתנה מיוחדת, כולם יקבלו מספיק שוקולדים וסוכריות שיחזיקו אותם לכל אורך חייהם!
הבדיחה, כמובן, היא שרק אחד מתוך החמישה, צ'רלי, הוא פחות נורא לחלוטין, ובסופו של דבר הוא מקבל פרס פנטסטי. מה שמעט חידות אותי הוא מדוע הסרט הראשון בשנת 1971 נקרא ווילי וונקה ומפעל השוקולד, במיוחד בהתחשב בכך שהתסריט נכתב על ידי דאהל עצמו. האם זה היה הכותרת המקורית של הספר? ואם כן, מדוע הוא שונה לסרטו של מר ברטון ולמהדורת קנופף החדשה?
שים לב, אני לא מתלונן: צ'רלי באקט הוא גיבור ילדים מפואר, במיוחד כפי ששיחק כאן כל כך מנצח על ידי פרדי היימור, שהיה אפקטיבי באותה מידה מול מר דפ במציאת העולם לעולם הרבה יותר פושע (2004). ואכן, הקסם היחיד בסרט מגיע ממש בהתחלה, כאשר אנו מתוודעים לראשונה לצ'רלי ולשאר בני משפחת דלי בביתם המפוצץ בחביבות, בו נאלצים צ'רלי והוריו לישון באותו חדר כמעט. כי שתי קבוצות הסבים והסבים של צ'רלי מרותקות למיטה ביום ובלילה בחלק המרכזי של הבית. מר ברטון וצוות מעצבי התפאורה ומנהלי האמנות מתעלים כאן: הצריף זוהר בחום הפנימי של משפחה ענייה נואשת אך מלוכדת רגשית.
תת הטקסטים הסוציולוגיים מתרבים מלכתחילה. אביו של צ'רלי, מר באקט (נוח טיילור), איבד את עבודתו המשעממת והמשלמת הנמוכה בקו הרכבה - הידוק המכסים על צינורות משחת השיניים - מכיוון שמשימה זו, כמו זו שמבוצעת על ידי עובדים רבים אחרים, יכולה להשתלט על ידי מְכוֹנָה. ללא משכורתו הדלה, כל משפחת באקט מתקרבת לרעב, אך מהגדולה ביותר ועד הצעירה, הם חיילו עליצות, כשגברת באקט (הלנה בונהם קרטר הניתנת להערכה וארוכה מדי) מחזיקה את המשפחה כמשפחה אמא אמיתית אמיתית.
סבא ג'ו (דייוויד קלי) הוא הסבא והקרוב ביותר לצ'רלי, ובצעירותו עבד במפעל השוקולד ווילי וונקה - עד שהוא וכל חבריו לעבודה פוטרו כדי לפנות מקום לאומפה לומפה, שבט שוכן בעץ קטן. אנשים שגויסו מהג'ונגל על ידי ווילי בצעירותו ההרפתקנית (וכולם שיחקו על ידי אותו שחקן, דיפ רוי, אם כי האפקטים המיוחדים החלקים הופכים לעייפים יותר ויותר במספר שיר וריקוד בינוני אחר זה). כשצ'רלי הופך לילד החמישי שמקבל כרטיס זהוב לווילי וונקה, סבא ג'ו מתעקש ללוות אותו למפעל.
(אני צריך להוסיף כאן, בסוגיות, שמר דאהל מעורפל באיזה מקום מתרחשים סיפוריו. הוא כותב בבירור לקהל אנגלו-אמריקאי, מה שעשוי להסביר את חוסר העקביות שמדי פעם מדובר בנוגע למטבע. בספר קנופ, צ'רלי מוצא דולר. שטר בשלג שהוא משתמש בו כדי לקנות את חפיסת השוקולד עם כרטיס הזהב, שאחריו אנשים בחנות מציעים לו 50 דולר ו -500 דולר תמורת הכרטיס; אך בעבר סבא ג'ו נותן לצ'רלי מטבע זהב שנראה יותר כמו סוג בריטי מאשר אמריקאי בעזרתו ניתן לרכוש חפיסת שוקולד - אם כי זה מתגלה כלא מזל.)
בינתיים, ארבעה מהילדים המגעילים ביותר ביצירה מוצגים זוכים בארבעת הפרסים הראשונים. אוגוסטוס גלופ הזולל הוא המנצח הראשון, והוא עשוי להיראות גרמני בעליל בסרט, שהוצג על רקע מחרוזות נקניקיות. בעבר נמתחה ביקורת על דאהל על ההשלכות הקולוניאליסטיות של אומפה לומפאס, וייתכן שמדובר במאמץ להאשים אותו ברצף האנטי-טאוטוניזם בתיאורו המחודד של מר ברטון את אוגוסטוס גלופ - אך בכל מקרה, אחרי הבליץ. , מי יכול להתעטר בו קצת בגרמנופוביה?
הזוכה השנייה היא בחורה מרתקת בשם ורוקה מלח (ג'וליה וינטר), שהיא כל מה שאני רוצה, אני רוצה, אני רוצה! עם אביה הדחוף, מר סולט (ג'יימס פוקס). במקרה הוא מחזיק מפעל בוטנים עם עובדים רבים, שאליהם הוא מטיל את המשימה לפרוש אלפי חטיפי שוקולד עד שימצאו את הכרטיס הזוכה לאהובתו הקטנה. הליהוק של מר פוקס גורם לילדה להיראות חברה במעמד הגבוה הבריטי. הזוכה השלישי הוא ויולט ביורגרדה (אנאסופיה רוב), קריקטורה לעוסת מסטיקים של פרחח אמריקאי עם גברת ביורגר אימהית עד כדי התאמה. הזוכה הרביעי עודכן מפריק הטלוויזיה של הספר, מייק טיווי (ג'ורדון פריי), לפריק משחקי וידאו עם אב לא אוהד (אדם גודלי). ואכן, מר ברטון ומר אוגוסט נוטים להיות קלים יותר לאבות מאשר לאמהות בהבהרתם על סלידתו המצמררת כבר של דאהל לרוב האנושות.
מפוקפק עוד יותר הוא הוספת סיפור אחורי לווילי וונקה עצמו בהשתתפות אב-רופא שיניים הגיוני (כריסטופר לי) שניסה להציל את שיני בנו בכך שהוא שרף את כל שוקולד ההאלווין שלו. ווילי הקטן וטראומטי (בלייר דנלופ) מנוכר מאביו, למרות מפגש מאוחר יותר, דומעת ומביך בכיסא רופא השיניים, שנראה כמס את ההתנגדות האחרונה של מר דפ להיות מצמרר סופית.
אין זה מפתיע שצ'רלי ומפעל השוקולד זכו לציון PG. למרות זאת, יש הפסקה מוזרה אחת שבה חבורת סנאים מטפסת על כל גופה הלבוש של ורוקה מלח לפני שהיא גוררת אותה למטה זבל. הכל בספר, אבל אני לא יכול שלא לתהות מה חשב לדאהל עם אותה דימוי כמעט-פורנוגרפי של סנאים שמסתובבים על גופה של ילדה קטנה. אשמח אם לא אכיר בתרומות הכרחיות של ליז סמית כסבתא ג'ורג'ינה, איילין אסל כסבתא ג'וזפין, דייוויד מוריס כסבא ג'ורג 'וג'פרי הולדר כמספר. אכן, אין שום דבר רע בכל האנסמבל (בריטי ברובו) - הם נותנים לו את כל מה שיש להם, אך בסופו של דבר אין להם שום סיכוי נגד המיז'ן-סצנה הבולבל וחסר ההשפעה של מר ברטון.
אוריינות תרבותית של בלזאק והתופרת הסינית הקטנה של דאי סיג'י, מתוך תסריט מאת מר דאי ונדין פרונט, על פי הרומן שלו בלזק והתופרת הסינית הקטנה, ממשיכה בפלישה הסינית לרגישות הקולנועית האמריקאית שלנו, אך בטוב יותר. באופן שמציע מלחמת הסחר המתפתחת בין שתי מדינותינו. למעשה, למרות שהסרט צולם בסין, הוא הופק בעיקר בחסות תעשיית הקולנוע הצרפתית (הבמאי התגורר בצרפת ב -21 השנים האחרונות). זהו, במידה רבה, סיפורו של מר דאי עצמו שמסופר בסרט, אך התהודה התרבותית שלו נוטה לכבול אותנו יחד - מזרח ומערב - במקום לקרוע אותנו.
מר דאי נולד בשנת 1954 במחוז פוג'יאן הסיני. הוא נשלח לסצ'ואן כדי להתחנך מחדש בין השנים 1971 ל 1974 במהלך מהפכת התרבות של מאו. לאחר שהשתחרר חזר לבית הספר התיכון עד 1976. לאחר מותו של מאו למד מר דאי קורסים לתולדות האמנות באוניברסיטה בסין, ולאחר שקיבל מלגה נסע לצרפת בשנת 1984. הוא נכנס ל- IDHEC ( בית ספר לקולנוע צרפתי) ובהמשך ביים את סרטו הקצר הראשון בסין.
סין, הצער שלי זכה בפרס ז'אן ויגו בשנת 1989; מר דאי עקב אחר כך עם לה מנגור דה לונה בשנת 1994 והילד האחד עשר בשנת 1998. בלזק והתופרת הסינית הקטנה (שוחרר באירופה בשנת 2002) הותאם לרומן הראשון האוטוביוגרפי שלו, שראה אור בהוצאת גלימרד. ספר רב המכר בחורף 2000, הספר נמכר ב -250,000 עותקים בצרפת, זכה בפרסים רבים ותורגם ל -25 שפות - למעט סינית.
ואכן, למרות שמר דאי קיבל אישור לצלם את העיבוד בסין לאחר משא ומתן ארוך עם הרשויות הסיניות, הוא לא הורשה להציג את הסרט שם. לטענת הבמאי, ההתנגדויות המקוריות לסרט שצולם בסין לא היו קשורות לנושא המהפכה התרבותית או כלום, וכל מה שקשור לקריקטורות הנתפסות של התסריט של מנהיגי המפלגה בתקופה זו, כמו גם לעובדה שחייהן של הדמויות משתנות על ידי יצירות ספרות זרות ולא קלאסיקות ספרותיות סיניות. כמובן שיש קלאסיקות ספרותיות סיניות, מר דאי מודה, אך אלה התמקדו במעלליהם של קיסרים ואריסטוקרטים אחרים, בעוד היצירות הזרות כיסו רוחב רחב יותר של אנושיות.
הסרט מתחיל באזור הררי נחשל בו נשלחו שני החברים הכי טובים בגיל העשרה, הלואו (קון צ'אן) ומא (יה ליו) לחינוך מחדש מאואיסטי. בני האינטלקטואלים הריאקציוניים, השניים נאלצים לבצע עבודת כפיים פורצת גב יחד עם התושבים המקומיים המדוכאים באותה מידה בפיקוחו של ראש המפקד החשוד תמיד (שואנגבאו וואנג).
יום אחד, כשמתגלה כינור במזוודות של מא, ראש המנהל דורש ממנו לנגן קצת מוזיקה. כאשר מא מזכיר את מוצרט, ראש המנהל מסתער נגד זר זה - עד שמא מזהה בדיסקרטיות את היצירה כמוצרט מאזין למאו. מנהל הראש מתרצה, שעליו מרחפות המנגינות הקסומות באמת של מוצרט מעל הכפר, ומעלות ביטויים מכושפים מצד התושבים הנאיביים. זוהי האינטימציה הראשונה של ההתעלות והטרנספורמציה התרבותית שלואו ומא הולכים להציג במחנה דרך שירי הצפירה של המערב - תחילה דרך המוסיקה של מוצרט, ואחר כך דרך הרומנים של בלזק, פלובר, דוסטויבסקי, דיקנס. , דיומא, סטנדאהל ואחרים.
לואו ומא לומדים לנצל את האוריינות שלהם בקרב שכניהם האנאלפביתים על ידי ביצוע שירותים קטנים עבור הבמאי. הוא שולח אותם לעיירה סמוכה לצפות בסרטים תקינים פוליטית מאלבניה וצפון קוריאה כדי שיוכלו לתאר אותם בפני שאר חברי הקולקטיב שלהם. בביקור אחד כזה הם נתקלים בקבוצת נערות צעירות רוחצות באגם. לאחר שהתגלו בצורה קצת מביכה, שני הנערים נתקלים לראשונה באדם שתהיה האהבה הגדולה היחידה בחייהם, ילדה צעירה ויפהפייה שהם טבולים התופרת הסינית הקטנה.
מאוחר יותר הם מגלים את מטמון הספרים הזרים שהוסתרו במערה על ידי ארבע עיניים, אינטלקטואל נרדף כמותם, ולואו מתחיל לחזר אחרי התופרת. הוא מצליח עד כדי הכניסה להריון; ואז הוא צריך לעזוב כי אביו חלה. מא, לעומת זאת, מאוהבת בתופרת עצמה, נחושה לעמוד לצדה, אפילו עד כדי משא ומתן להפלות בלתי חוקיות עבורה. התופרת אסירת תודה למא, אבל היא עדיין אוהבת את לואו - אם כי בסופו של דבר היא משאירה את שניהם, מכיוון שהספרים שקראו לה לימדו אותה שכוח היופי של האישה מאפשר לה להתוות את שלה גוֹרָל. לואו מנסה נואשות למצוא אותה, אך תופרת סינית הקטנה נעלמה לעולם החיצון שהספרים הגדולים של המערב העניקו לה את האומץ להתעמת איתה.
כשראיתי את הדרמה הזו מתפתחת, לא יכולתי שלא להיפגע מהאירוניה של המאמצים ההרקוליים שנעשו על ידי הדמויות הללו לעקוף את השלטונות - הכל כדי לנצל אוצרות ספרותיים שישבו צעירים באמריקה בימינו בספרות ברחבי העולם. המדינה. הדהים אותי גם הניואנסים הנדיבים שבהם מר דאי שיחזר את חוויותיו המרות ללא ספק. הוא רחוק מלהביא קריקטורה בפראיות של מדכאיו בעבר, אך הוא משתדל לראות את המצב מנקודת מבטם. יש הערצה אמיתית בתשוקה שבה המצלמה שלו מביטה בפחות משכילים ופחות מיוחסים בקרב בני עמו. כשנשאל פעם על ידי מראיין, האם אתה עכשיו יותר צרפתי מאשר סיני ?, השיב מר דאי: גרתי יותר מ -15 שנה בצרפת, אך שורשי הם בסין. ובכל זאת אני סוחב איתי את כאבי.
בסרט הזה יש לא מעט כאב, אבל יש גם הרבה חמלה, אהבה וסליחה. פריסוניו ההומניסטיים הרווחים היטב צריכים לשמש קריאת השכמה לרובם הגדול של הסרטים האמריקאים, עם היצע הבלתי נדלה שלהם של זחוח ואושר - אבל זה כנראה לא יקרה. אל תחמיצו את בלזק והתופרת הסינית הקטנה. זה ידהד כמו הד רגשי על צלע הר.
לה קאווה! המוזיאון לאמנות מודרנית מציג, בין התאריכים 22 ביולי עד 15 באוגוסט, רטרוספקטיבה מקיפה ומזמן לאחור ליצירות המגוונות, בעיקר הקומיות של הסופר, הבמאי והאנימטור גרגורי לה קאווה (1892-1952). לה קאווה היה הבמאי היחיד מלבד ארנסט לוביטש, שהיה ידוע במגעו בקומדיות קלאסיות כמו דלת הבמה (1937), איש שלי גודפרי (1936), האמת העירומה למחצה (1932), נערת 5th Ave (1939), ו מה שכל אישה יודעת (1934).
בנוסף, המוזיאון מציג גם שתי תוכניות אנימציה המציגות דמויות קומיקס כה קלאסיות של התקופה כמו Krazy Kat, Kids Katzenjammer Kids ו- Mutt and Jeff. למעשה, לה קאווה החל את הקריירה הקולנועית שלו בשנת 1913 סרטי אנימציה עבור אולפן ראול באר - וכעבור שנתיים, בגיל 24, מונה לראש אולפני האנימציה שזה עתה נוצרו בוויליאם רנדולף הרסט. הוא עשה את הסרט העלילתי הראשון שלו בשנת 1921, Nibs שלו, בכיכובם של צ'ארלס (שיק) סייל, קולין מור והארי אדוארדס.
לה קאווה היה הבמאי והחבר לשתייה האהוב ביותר על וו.צ. שדות. אף על פי שקשה להאמין שפילדס היה מצחיק בסרטים אילמים, מכיוון שקולו והמסירה שלו היו חלק כה גדול מכישוריו הקומיים, המצחיק העצום של שדות שדה – לה קאווה כמו 'כך הזקן שלך' (1926) ו- Running Wild (1927) מוכיח אחרת.
אם הטעם שלך עובר לבמות חכמות, אל תחמיץ את Stage Door, כשג'ינג'ר רוג'רס, קתרין הפבורן, איב ארדן ולוסיל בול מטפלים בקווי התחבולה המהירה ואנדראה לידס מספקת את הדרמה הבוערת; האיש שלי גודפרי, עם קרול לומברד בגדול ביותר; האמת המחושבת למחצה, עם לופה ואלס הכי סקסי שקודם על ידי לי טרייסי השואבת-עין (אותה הגדיר פעם מני פרבר כשחקן טוב יותר מספנסר טרייסי); מרי אסטור באישה חכמה; קלודט קולבר בסרט 'היא התחתנה עם הבוס שלה; וג'ינג'ר רוג'רס ב -5 Ave Ave Girl.
ואם אתם מחפשים חושניות מבהילה שלאחר הייצור, בראש הרשימה שלכם צריכה להיות הפיתוי החלק של פרסטון פוסטר את איירין דאן בעסקים לא גמורים (1941) וג'ינג'ר רוג'רס שנמלטים ממסורת משפחתית של זנות ב'פרימרוז נתיב '(1940). עם הרקע שלו בסרטים מצוירים, לה קאווה צוין לעתים קרובות כשרשם שרטוטים מפורטים של סצנותיו לפני הצילומים - אף על פי שהוא, בדומה לליאו מקארי, מכור באופן יצירתי לאלתור. בואו נגיד שגרגורי לה קאווה הוערך בצורה מבישה והוזנח לאורך כל הדרך, וכעת הגיע הזמן להכרה מאוחרת כלשהי.
